פסק-דין בתיק ה"פ 5364/06

1.      לפני בקשה לביטול פסק משקם (עו"ד אליהו בן-ישראל) מיום 19.7.06 אשר מעגן את החלטת המשקם מיום 4.9.05, בה נדחתה השגת המבקשים (מיום 23.6.04) על הודעת חוב שנשלחה אליהם על ידי המשקם בשנת 1995 (להלן: "החלטת  הדחייה"). 

2.      המשיבה 1 היא אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית המאגדת את המושב הידוע בשם רוגלית (להלן: האגודה או המושב). המשיבה 2 הינה אגודה חקלאית שיתופית מרכזית בע"מ, בה חברים כ-44 אגודות שיתופיות - מושבים באזור ירושלים, ביניהן האגודה השיתופית רוגלית. המשיבה 2 הינה נושה של האגודה מכוח חובות בגין שירותים שסיפקה לה. המבקשים, בני זוג, מחזיקים בנחלה חקלאית מס' 11 (להלן: הנחלה) במושב רוגלית. בתחילת שנות ה-80 הקצה המושב מספר נחלות לחברים חדשים תוך מתן עדיפות לבני הדור השני של המייסדים. במסגרת הקצאה זו, הוקצתה הנחלה תחילה לאחיו הבכור של המבקש 1, אך האח לא התיישב מעולם בנחלה המוקצית לו בשל מחלתו. ביום 31.1.84 החליט ועד ההנהלה לקבל את המבקש 1 כחבר במושב ו"להעביר זכות משק מהחב' חביב דניאל לחב' דניאל ברוך [המבקש 1] וזאת בהסכמת הצדדים בכתב". זכויות המבקשים בנחלה אף אושרו החל מיום 1.8.86 על ידי המוסדות המיישבים (הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל). בעקבות פעולה זו (ואינני מתייחס בפסק דין זה לשאלה אם דובר בהקצאה או בהעברת זכויות, נושא אשר נתון במחלקות בין הצדדים) רשמה המשיבה את חובותיו של האח בגין מיסים מוניציפאליים עבור הנחלה על שם המבקשים. אולם, לטענת המבקשים רישום זה נעשה על ידי האגודה באופן חד צדדי וללא הסכמתם. לטענת המבקשים, למרות מחאות חוזרות לאורך השנים כנגד רישום חובותיו של האח על שמם ועל אף הבטחות חוזרות ונשנות של חברי ועד ההנהלה של המשיבה, לפיהן מעוות זה יתוקן, הרישום לא בוטל.

3.      בשל חובות האגודה ובמסגרת הליכי השיקום של איגודים חקלאיים לפי חוק ההסדרים במגזר החקלאי, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק ההסדרים), מונה לאגודה משקם וזה הגיש בשנת 1995 לחברי המושב החייבים למשיבה כספים, ביניהם המבקשים,  הודעת חוב. הודעת חוב זו מייחסת למבקשים את חובות המיסים המוניציפאליים בגין החלקה, לרבות החובות אשר לטענת המבקשים צמחו בתקופה בה הייתה הנחלה בבעלות האח וקודם שהועברה (או הוקצתה) להם. 

4.      בספטמבר 1996 הגישו המבקשים, יחד עם חברים אחרים במושב, השגה קבוצתית על הודעת החוב. השגה זו בוססה על הטענה המשותפת לקבוצת החברים כי לא ניתן לבסס את  הודעות החוב על המאזנים של האגודה עקב ליקויים שנפלו בהם.  לטענת המבקשים, אותה עת הם לא הגישו השגה פרטנית, מאחר וסמכו על הבטחות מנהלי האגודה, במיוחד החבר ירמיהו דוד ששימש לאורך השנים לסירוגין כיו"ר ועד ההנהלה, כי עניינם המיוחד יטופל בנפרד.

5.      בינתיים, לפי ס' 18 לחוק ההסדרים, נפרס חובם של המבקשים בהתאם לכושר ההחזר שלהם והתשלום החודשי שהוטל עליהם הועמד על 450 ש"ח בחודש. בתשלומים אלה המבקשים עמדו. אולם ביום 13.10.2003 הגישו המבקשים בקשה בפני המשקם, להפסיק את החיוב החודשי מאחר וחובם האמיתי (לאחר קיזוז החוב המיוחס לאח) קטן ביותר לאור התשלומים. במסגרת בקשה זו  הם דרשו שהמשקם יורה על תיקון ספרי האגודה. לאחר שבקשה זו נדחתה חזרו המבקשים ביום 23.6.04 וביקשו מהמשקם לנכות מחובם (לפי הודעת החוב) את החובות שנוצרו בתקופה בה החזיק האח בנחלה. המשקם ביקש (ביום 30.6.04) לקבל את תגובת האגודה ונושיה לבקשה בתוך 21  יום. 

6.      האגודה תגובה לבקשה (מיום 16.8.04) אך לא ברור אם תגובה זו עמדה לנגד עיני המשקם בעת מתן החלטתו.

7.      ביום 4.9.05 החליט המשקם לדחות את בקשתם/השגתם של המבקשים במכתבם מיום 23.6.04. זאת, על פי אותה החלטה, מאחר ו"טענות החברים הוגשו כ-9 שנים לאחר ששוגרה לחברים הודעה על חובם" וכן משום ש"החברים לא צירפו אסמכתאות שיש בהן כדי לאמת את הטענות שבמכתבם ואף לא תצהיר כנדרש ע"י החוק" (להלן - "החלטת הדחייה").

8.      ביום 8.1.2006, בטרם נודע למבקשים על החלטת הדחייה, פנו המבקשים למשקם וביקשו לקיים דיון. הם ציינו שהאגודה לא הכחישה את טענותיהם ויו"ר הוועד הודיע להם כי אם יקבל מכתב מהמשקם אזי האגודה תגיב. ביום 9.1.06 החליט המשקם כי לא ברור לו מהי התגובה של יו"ר הוועד. המשקם ציין בהחלטה זו כי דן בהשגות של המבקשים וקיבל אותן (נראה שכוונתו הייתה להשגה הקבוצתית שהחלטה בה ניתנה עוד ביום 21.7.2004). עוד ציין המשקם בהחלטה כי אם יו"ר הוועד רוצה ליידע את המשקם הוא יודע כיצד לעשות זאת וכי "אין מקום לזמן דיון (ראה החלטתי מיום 4.9.05)". לטענת המבקשים, רק מהחלטה זו הם למדו על מתן ההחלטה מיום 4.9.05, וביום 24.4.06 הם הגישו למשקם בקשה לבטל את החלטת הדחייה. המשקם ביקש את תגובת האגודה לבקשה זו, וזו טענה בתגובתה, ראשית, שיש לדחות את ההשגה החדשה של המבקשים, שכן היה עליהם לכלול טענה זו בהשגה הראשונה שהגישו על הודעת החוב (ההשגה הקבוצתית) ובמועד. לגופו של עניין טענה האגודה כי אמנם מרבית החוב נשוא ההשגה נוצר קודם לקבלתו של המבקש 1 כחבר באגודה, אך מדובר בהעברת זכויות בנחלה (מהאח למבקש 1) ולא בהקצאה מקורית, ובמצב דברים כזה היא מתנה את אישור העברת הזכויות בסילוק החובות הרובצים על הנחלה, ויש להניח שכך נעשה גם במקרה זה. ביום 19.7.2006 התקיים דיון בפני המשקם במעמד הצדדים, ובסופו החליט המשקם כדלקמן:

"1. לאחר ששמעתי את טענות המבקשים ואת תגובת האגודה, אני מוכן לקבל החלטה שתאפשר לחברים לפנות לבימ"ש מחוזי ולבטל את ההחלטה בדבר החוב של החברים לאגודה כל זאת אם החברים יחליטו בסופו של דבר לא להצטרף להסדר המעטפת.

2. ב"כ החברים יודיע תוך 3 שבועות מהיום לב"כ האגודה ולמשקם מה החליטו מרשיו. אם יחליטו להצטרף להסדר המעטפת, אזי הוא יבוא בדברים עם עוה"ד לנדנר ואיפרגן. אם יחליטו לא להצטרף להסדר המעטפת, אזי יודיע ועל גבי הודעה זו אחליט כך שתינתן לו אפשרות לפנות לביהמ"ש המחוזי". 

לאחר שהמבקשים הודיעו למשקם כי אינם מעוניינים להצטרף להסדר המעטפת, החליט המשקם ביום 6.8.06, כי "החברים - המבקשים רשאים לפנות לבימ"ש מחוזי. דין החלטתי מיום 19.7 כדין פסק משקם".

9.      אף שהמשקם התייחס להחלטתו מיום 19.7.06 כאל פסק משקם, אין חולק על כך שבפועל בקשת המבקשים נדחתה על ידי המשקם עוד בהחלטת הדחייה מיום 4.9.05 והחלטת המשקם (ליתר דיוק פסק דינו) מיום 19.7 לא הוסיפה על החלטת הדחייה והיא נועדה רק לאפשר את הפנייה לבית המשפט המחוזי על ידי מתן מעמד של פסק משקם להחלטת הדחייה (על יסוד ההנחה שהחלטה שאינה פסק אינה ניתנת לערעור בפני בית המשפט המחוזי). מסיבה זו הסכימו הצדדים בדיון בפני מיום 4.2.07 הצדדים לצמצם את המחלוקת בתיק לשאלה "האם צדק המשקם בהחלטתו מיום 4.9.05  (החלטת הדחייה) בדחותו את ההשגה מאחר שהוגשה באיחור ומכיוון שלא צורפו להשגה אסמכתאות שיש בהן כדי לאמת את הטענות שבהשגה ואף לא תצהיר כנדרש בחוק" (עמ' 4 ש' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 4.2.07).

10.  אוסיף ואציין שבינתיים, ביום 4.7.04, קיבל המשקם באופן חלקי את ההשגה הקבוצתית וקבע שניתן לבסס את ההשגות על הנהלת החשבונות של האגודה, אך זאת בכפוף לניכוי מסוים מהחובות הרשומים.

11.  המבקשים עותרים לביטול פסק המשקם על יסוד העילות הנקובות בסעיפים 24(4), (5), (9), (10) ו-26(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 ולפי ס' 28(א)(3) לחוק ההסדרים.

12.  הטענה המרכזית המשולבת בכל עילות הביטול, היא הטענה שלמעשה, האגודה הודתה כי מקורו של רוב החוב בתקופה בה הוקצתה הנחלה לאח וכי האגודה למעשה מסכימה לביטול "החלטת הדחייה". על הסכמה זו למדים המבקשים ממספר מקורות: ראשית, לאורך השנים נציגי האגודה הבטיחו לתקן את הרשומים בספרי האגודה. שנית, יו"ר האגודה לא הכחיש את הטענות הנטענות על ידי המבקשים. שלישית, בתגובת האגודה מיום 4.2.06 (נספח יא' לבקשה), הודתה האגודה כי "מרבית חובו של החבר דניאל ברוך הוא בעצם החיובים שנרשמו בכרטיס של אחיו...", והפנתה את המשקם למנהל החשבונות זכרייה משיח שליווה את המושב למעלה מרבע יובל. רביעית, לפי תחשיב החוב של המבקשים שערך מר זכריה משיח, אליו הפנה יו"ר האגודה בתגובתו, חוב המבקשים נכון ל16.3.06 עומד על 4,532 ש"ח בלבד (נספח טו' לבקשה). חמישית, ועד ההנהלה של המשיבה, קיבל ביום 21.5.06 החלטה לפיה לאור הנתונים של מר זכריה משיח "...הוחלט לקבל נתונים נוספים על ידי הרצה של 5 משקים כמודל לבדיקה ולאחר קבלת הנתונים משנת 82-84 של החברים, מועד קבלת התקציב מהסוכנות לבניית לולים" (נספח יז' לבקשה). מכאן, לטענת המבקשים, שגם ועד ההנהלה של המשיבה, קיבל את טענותיהם.

המבקשים מוספים וטוענים, שהמשקם לא נתן למבקשים הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם, מה שמקים עילת ביטול לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות. לטענתם, לפני מתן החלטת הדחייה היה ראוי שהמשקם יתרה במבקשים, תוך קציבת זמן סביר, להשלים את הדרוש השלמה, וזאת במיוחד בהתחשב בכך שאותה עת המבקשים לא היו מיוצגים. בנסיבות אלה ההשגה נדחתה, למעשה, במעמד צד אחד. בנסיבות אלה, סבורים המבקשים, המשקם גם לא הכריע בעניינים שנמסרו להכרעתו, מה שמקים עילת ביטול לפי סעיף 24(5) לחוק הבוררות. בנסיבות העניין, משהחלטת המשקם הביאה לחיוב המבקשים בחוב שאינו שלהם (אלא של האח) מוסיפים המבקשים וטוענים, תוכנו של הפסק גם מנוגד לתקנת הציבור, מה שמקים עילת ביטול לפי סעיף 24(9) לחוק הבוררות. הטעויות האמורות של המשקם, מוסיפים המבקשים וטוענים, הן בבחינת טעויות גלויות על פני הפסק, מה שמקים עילה לביטול הפסק לפי סעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים ויש בהם גם כדי לגרום לעיוות דין.

13.  האגודה מכחישה מכל וכל את הטענה שהיא הסכימה לביטול החלטת הדחייה. לטענתה, אף שמקור החוב ברובו בתקופה בה החזיק האח בנחלה, המבקשים הסכימו בכתב להעברת חוב האח אליהם. משהמבקשים לא העלו כל טענה לגבי העברת החוב, לא בעת שנשלחה אליהם על ידי המשקם דרישת חוב, לא בעת שנקבע הסדר תשלומים אותו אם אף החלו לשלם, ולא במסגרת ההשגה (הקבוצתית) בה נטלו חלק, אלא רק כ-7 שנים לאחר הגשת ההשגה, יש לראותם כמי שהסכימו להעברת החוב. השתהותם זו יוצרת השתק ומניעות. לטענת האגודה, המשקם צדק משדחה את ההשגה בשל האיחור הרב שנפל בהגשתה ובשל אי צירוף אסמכתאות ותצהיר. היא מוסיפה, שבית משפט זה, נעדר סמכות ליתן אורכה למבקשים להגשת השגה חדשה מאחר וארכה כזאת יכול שתינתן רק מטעמים מיוחדים בלבד (לפי ס' 12 ג' לחוק ההסדרים) שאינם קיימים במקרה זה. גם הטענה בדבר אי מתן הזדמנות למבקשים לטעון טענותיהם ולהביא ראיותיהם משוללת, לגישתה של האגודה, כל יסוד. שכן, המבקשים העלו את כל טענותיהם בבקשתם מיום 24.4.06, ומשהמשקם דחה בקשה זו, לא ניתן לומר שהבקשה נדחתה במעמד צד אחד או בלא לאפשר למבקשים להציג טענותיהם וראיותיהם. לטענת האגודה, גם המשקם לא היה מוסמך ליתן למבקשים ארכה להגשת ההשגה וזאת במיוחד לאור הזמן הרב שחלף מעת קבלת הודעת החוב. מסיבה זו היא טוענת לא היה כל טעם בביטול החלטת הדחייה, מאחר והיה ברור על פניו שגם לאחר שהצדדים יטענו את כל טענותיהם לגופו של עניין, דבר אותו הם עשו במסגרת בקשת הביטול, עדיין תינתן אותה החלטה. המשיבה 2 מצטרפת לטענות אלה ומוסיפה שיש לדחות את הבקשה גם בשל איחור של 10 ימים שנפל בהגשתה. לטענת המשיבה 2 קיים במקרה זה גם מעשה בית דין שמקורו בהחלטתו של המשקם בהשגה הקבוצתית, אשר מונע מהמבקשים להגיש השגה נוספת ובה טענות שלא כללה בהשגתה הראשונה (הקבוצתית). 

דיון

14.  אינני מקבל את הטענה בדבר האיחור בהגשת בבקשה לביטול הפסק, שכן במניין התקופה להגשת הבקשה לביטול אין להביא את ימי הפגרה (ראה: ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, כרך ב' (מהד' רביעית) עמ' 1127; רע"א 9460/00 איזנברגר נ' קדר (טרם פורסם); בש"א (י-ם) 3859/02 רשות תורה ומלאכה נ' דולב פנימיה לבנות (טרם פורסם).